השופטת דליה דורנר - אדריכלי המשפט הישראלי

מגזין בית המשפט מצדיע לעמודי התווך של המשפט הישראלי בישראל, ובכל חודש המדור מתמקד באחד מן "אדריכלי המשפט הישראלי". החודש המדור מציג את סיפורה של השופטת דליה דורנר, אשר פרצה מחסומים רבים ושברה תקרות זכוכית בעולם משפטי גברי

דליה דורנר (86) נולדה באיסטנבול שבטורקיה בשם "דולי גרינברג". משפחתה עלתה לארץ ישראל בשנת 1944 והתיישבה בתל אביב. אביה, שהיה סוחר עצים אמיד, נפטר זמן קצר לאחר העלייה והמשפחה נדרשה להתמודד עם קשיים כספיים. דורנר ואחיה נשלחו למוסד החינוכי "נווה הילד" ליד נהריה, שם למדה שלוש שנים בתנאי פנימייה, במימון "עליית הנוער". לאחר מכן, המשיכה ללמוד לבית הספר הריאלי בחיפה, לאחר שקיבלה מלגת לימודים.

דורנר התגייסה לצה"ל בהיותה רק בת 17. במהלך שירות החובה החלה בלימודי משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב במסגרת של לימודי ערב. עם סיום לימודיה, החליפה את שמה הפרטי ל"דליה". לאחר שחרורה מצה"ל המשיכה בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

לאחר לימודיה שימשה בתפקיד משפטי במשטרת ישראל, לאחר מכן עברה לשרת בפרקליטות הצבאית וכיהנה, בין השאר, בתפקיד הסניגורית הצבאית הראשית. בשנת 1973 כיהנה כנשיאת ביה"ד הצבאי של מחוז המרכז וחיל האוויר, בדרגת סגן-אלוף, ומשנת 1974 כיהנה בתפקיד שופטת ביה"ד הצבאי לערעורים בדרגת אלוף-משנה (הקצינה השנייה בצה"ל, מחוץ לחיל הנשים, שהוענקו לה דרגות סגן-אלוף ואלוף-משנה). בשנת 1978 כיהנה ב"ועדת שמגר" לבחינת מערכת השיפוט הצבאית.

עם פרישתה מהצבא, מונתה לשופטת מחוזית בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ומאוחר יותר בבית המשפט המחוזי בירושלים. בין השאר היא ישבה בהרכב השופטים במשפטו של ג'ון דמיאניוק, שזוהה כאיוון האיום, הפושע הנאצי האוקראיני מטרבלינקה. (כזכור, דמיאניוק הורשע בבית המשפט המחוזי, אך בערעור בבית המשפט העליון הוא זוכה מחמת הספק בעקבות ראיות חדשות שהתגלו לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי; מאוחר יותר טענה כי גם לאחר זיכויו היא עודנה בטוחה שדמיאניוק הוא איוון האיום אך הוסיפה כי היא מאמינה שהייתה מגיעה לתוצאה דומה לזו שהגיע אליה בית המשפט העליון).

בשנת 1993 מונתה דורנר לשופטת בבית המשפט העליון במינוי בפועל, ביוזמתו של הנשיא שמגר. כעבור שנה, בשנת 1994, מונתה דורנר לכהונת קבע כשופטת בית המשפט העליון. דורנר זוהתה כשופטת המקדמת זכויות אדם, וכפרשנית מרחיבה של חוקי היסוד. היא נחשבה כמחמירה עם נאשמי צווארון לבן. גישות אלו, כפי שהשתקפו בפסיקותיה, הפכו אותה לאחת מהבולטות שבשופטי ישראל. לקראת סוף כהונתה שימשה גם כיושבת ראש ועדת הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות. דורנר נודעה כאחד השופטים המהירים ובעלי ההספק הגבוה ביותר במתן פסקי דין.

במרץ 2004 סיימה דליה דורנר את כהונתה בבית המשפט העליון. בשנת 2006 נבחרה דורנר לתפקיד נשיאת מועצת העיתונות בישראל. בשנת 2008 מונתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה ("ועדת דורנר"). באותה שנה מונתה על ידי שרת החינוך יולי תמיר לעמדו בראשות ועדה ציבורית לבחינת חינוך ילדים בעלי צרכים מיוחדים.

מאז פרישתה מכס השיפוט היא מרצה על זכויות אדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ובמכללות למשפטים. היא חברה בוועד המנהל של האוניברסיטה העברית, נשיאת העמותה למשפט ציבורי ליד הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית ויו"ר המערכת של כתב העת "הפרקליט", היוצא לאור על ידי לשכת עורכי הדין בישראל.

בשנת 2014, התמודדה דורנר בבחירות לנשיאות ישראל. בבחירות זכתה ב-13 קולות של חברי הכנסת ולא העפילה לסיבוב השני, שבו נבחר הנשיא העשירי. בשנת 2015 דורנר עמדה בראש הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים.

דורנר זכתה לפרסים וכיבודים רבים על פועלה הענפה. כך, בין השאר, קבילה בשנת 2004 את פרס לשכת עורכי הדין בשל תרומתה הערכית למשפט ולחברה ותואר כבוד מהאיגוד הישראלי לאיכות. בשנת 2005 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד על ידי מכון ויצמן למדע, וכן חברות כבוד במכון האמריקאי למשפט (American Law Institute). באותה שנה הוענק לה גם הוקרה על ידי התנועה לאיכות השלטון. בשנת 2008 הוענק לה אות הוקרה מתנועת אומ"ץ, הוענק לה באותה שנה גם תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנת 2010 נמנתה עם מדליקי שתים-עשרה המשואות ביום העצמאות ה-62 למדינת ישראל.

לא נס לחה ובחודש שעבר הקימה את המכון הישראלי לעיתונות, שמטרתו היא "לפעול לפיתוח האוריינות התקשורתית בקרב הציבור הרחב בכלל, בקרב נערות ונערים בפרט, לפעול להגברת התמיכה בעיתונות חופשית וחזקה, בין היתר באמצעות גיוסם של קובעי מדיניות, לפעול לפיתוח 

מגזין בית המשפט!