תפקיד האקדמיה המשפטית בהגנה על החירות והפלורליזם

מדד אמון הציבור במערכת המשפט אינו מעודד, ולכן, אם מדינת חפצת חיים דמוקרטים אנחנו – על כולנו להתגייס להצלחתה. גם למערכת האקדמית תפקיד חשוב – ליטול חלק בחיים עצמם ולהשתלב בחברה האזרחית על גווניה וציבוריה השונים

מאת: פרופ' רון רובין | נשיא אוניברסיטת חיפה

מגזין בית המשפט

הדמוקרטיה המערבית נמצאת בשנים האחרונות תחת מתקפה בלתי פוסקת. "פרל הארבור איטי": כרסום עקבי ונחוש במערכות הליבה של השיטה הדמוקרטית. כהיסטוריון שחקר רבות את תקופת המלחמה הקרה – ואת התקופה שקדמה והובילה למלחמה הקרה, אני מתעניין במיוחד בלהביט על תהליכי עומק שמתרחשים בחברה – והחברה הישראלית במובן זה היא חלק ממגמות שמתרחשות בעולם המערבי כולו.

תהליך מרכזי חוצה גבולות שכזה הוא הכרסום המתמיד במושג האמת. מהבחינה הזו, האקדמיה כמו גם מערכת המשפט, נמצאות תחת התקפה. המרדף אחר האמת, ללא משוא פנים, ללא חשש ומתוך מחויבות לעובדות נמצאת בלב ליבה של האקדמיה, כמו גם בלב ליבה של מערכת המשפט. אין זה אומר שאין טעויות – לפעמים טעויות עמוקות. בלי טעויות לא הייתה התקדמות מדעית. ובוודאי יש גם טעויות במערכת המשפט. אולם כפי שאני רואה זאת, פעמים רבות לא מדובר בחיפוש אחר טעויות או בניסיונות לתקן ולשפר – אלא במהלך שמטרתו להטיל ספק בקיומה של אמת, שהיא חיונית ליכולתה של חברה דמוקרטית לתפקד.

תהליך נוסף אותו אני מזהה נוגע לתפיסה הבסיסית של ציבור המורכב מאינדיבידואלים רבים. לאחרונה פרסמו חוקרי בית הספר למדעי המדינה שלנו את מדד אמון הציבור במערכת המשפט. הנתונים הראו על שפל של אמון הציבור במערכת המשפט. מצאתי עצמי תוהה: מצד אחד הנתונים מראים על שפל. מצד שני, אנחנו נמצאים בתקופת שיא של "משפוט החיים הציבוריים", כשעניינים פעוטים כגדולים מובאים לפתחם של בתי המשפט. כלומר – מחד – אין אמון, ומאידך – רצים לבתי המשפט על מנת לפתור סכסוכים בנאליים. כמה פעמים חזינו בשנים האחרונות באנשים שביקרו חריפות את המערכת וזעקו על חוסר אמינותה – רצים ומבקשים את סעדה כאשר הם חשו שהם אלה שנפגעו מחוסר צדק?

כיצד ניתן ליישב את הסתירה הזאת? איך מסבירים את שתי המגמות הללו? ייתכן שאנחנו נמצאים בתקופה שבה אין דבר כזה "ציבור". יש "ציבורים". ישנן קבוצות. ייתכן בהחלט שאנחנו נמצאים בתקופה שבה הקבוצות האלה, הן היחידה הבסיסית, ולא האדם הבודד, האינדיבידואל, כפי שהתרגלנו לחשוב. במלים אחרות, ה"ציבור" איננו ערב רב של אינדיבידואלים, כי אם ערב רב של קבוצות, שכל אחת מהן מונהגת על ידי יחידים המכתיבים את יחסה של אותה קבוצה למערכת המשפט, ולמערכות המדינתיות בכלל.

בדומה לכרסום במושג האמת, כך גם פירוק החברה לקבוצות שאינן מצליחות להסכים על אתוס משותף, מסוכן לעתידה של הדמוקרטיה. למעשה, מדובר בשתי מגמות הקשורות וניזונות זו מזו: כאשר לא מסכימים על אמת אחת אי אפשר להסכים על אתוס משותף וכדי לבטל את האתוס המשותף עליו התגבשה כל חברה וחברה, יש צורך לכרסם במושג האמת.

אינני מתיימר להציע מה על מערכת המשפט לעשות כדי להתמודד עם מגמות מסוכנות אלו – אני בטוח שאתם עוסקים בכך רבות ויודעים מה לעשות טוב ממני. אומר רק מה שאני מאמין שעל האקדמיה לעשות. אני מאמין שאחד הצעדים החשובים שעלינו לנקוט הוא להגביר את המעורבות שלנו בנעשה בחברה. אינני בטוח שהאוניברסיטאות – בטח לא בישראל – הן "מגדל שן", אבל הן בהחלט נתפסות לעיתים ככאלה. עלינו לנפץ את התפיסה הזו – לא באמצעות דיבורים אלא באמצעות מעשים. עם כניסתי לתפקיד נשיא אוניברסיטת חיפה לפני כחמש שנים, התחלנו בתהליך של הפיכתנו ל"מולטיברסיטה". אוניברסיטה עירונית, שנמצאת בתוך הקהילה ומעורבת בתהליכים שקורים בה. הקמנו לשם כך קמפוסים בעיר התחתית בחיפה, מתוך אמונה והבנה שאלפי סטודנטים וסטודנטיות ועשרות חברי וחברות סגל, על המעבדות שלהם ותלמידי המחקר שלהם, ישנו בצורה משמעותית את המרקם החברתי והעירוני לטובה.

בחודשים האחרונים אנחנו מוציאים לפועל מהלך משלים לתפיסה זו: אנחנו מאמצים – ואף מצטרפים באופן פעיל - למאמץ הגלובלי, אותו מוביל האו"ם, המתמקד ב-17 מטרות מדידות וברורות שבהן יש להשקיע על מנת להבטיח התפתחות ברת קיימא של האנושות (SDG -  Sustainable Development Goal). אנחנו עושים זאת דרך מחקר אקדמי ודרך ההוראה שאנחנו מעניקים לסטודנטים ולסטודנטיות שלנו, כשהמשמעות של המהלך ברורה: אנחנו מאמינים שאוניברסיטאות במאה ה-21 שלא לוקחות חלק פעיל, באמצעות מחקר אקדמי, בפעילות למען החברה האנושית מועלות בתפקידן.

פעמים רבות כאשר מדברים על קיימות אנחנו חושבים על נושאים סביבתיים: התחממות גלובאלית, זיהום סביבה, פליטות פחמן. אלא ש-17 מדדי האו"ם עוסקים באופן לא פחות מעמיק גם במושג המוכר מעט פחות: קיימות חברתית. המאבק באי שוויון, מאבק ברעב העולמי, בהבטחת שוויון מגדרי וגם – בהבטחת השלום, הצדק והשמירה על מוסדות דמוקרטיים חזקים.

בהקשר זה, כנס חיפה למשפט מייצג היטב את המשימה שלנו: מקום שבו מתנקזות שאלות מפתח הנוגעות ל"חיים עצמם" של כולנו ובו גם נענות הסוגיות האלה באופן יצירתי, מדעי, ערכי, על פי קריטריונים קשוחים שגיבשנו לעצמינו, כמקום שבו חכמת הלב והשכל נפגשים. אני גאה על כך שהפעילות האקדמית והמשפטית של הפקולטה שלנו למשפטים שמה לעצמה מטרה להביא לשינוי חברתי באמצעות משפט. באמצעות הענקת חינוך משפטי מצטיין לסטודנטים ולסטודנטיות, באמצעות הקליניקות המשפטיות, שעוסקות במקרים רבים באוכלוסיות מוחלשות או בנושאים שלפעמים רחוקים מהכותרות ובאמצעות החוקרות והחוקרים שלנו, שעוסקים בנושאים שנוגעים בכל אחת ואחד מאיתנו: החל משיפור מערכת המשפט, דרך סוגיות הקשורות לסייבר וטכנולוגיה ועד לסוגיות של שוויון ומגדר.

אנחנו באוניברסיטת חיפה זכינו לפעול במרחב ייחודי של עיר-הר-ים – ובממשק של חברה, אדם, סביבה. בשל כך, אנחנו מהווים מעבדה חייה לחקר תהליכים סביבתיים ולא פחות חשוב מכך, חברתיים. את התיאוריות והתובנות המחקריות של המרכז החדש שלנו לאי שוויון אנחנו בודקים במסגרת תוכנית הדגל שלנו למאבק בהדרה חברתית, שפועלת בחיפה ובצפון כולו. החממה שלנו לחקר הדתות פועלת בשיתוף פעולה עם מנהיגים דתיים וחברתיים בחיפה כדי לראות כיצד ניתן לייצא את המודל הרב דתי והרב תרבותי הייחודי של חיפה לעולם כולו. וחוקרי וחוקרות בית הספר שלנו למדעי הים חוקרים את המשאב הסביבתי החשוב מכל לעתיד כדור הארץ – הים.

בספרו מהמאה ה-19 של הוגה הדעות וההיסטוריון הצרפתי אלכסיס דה-טוקוויל "הדמוקרטיה באמריקה" הדגיש דה-טוקוויל את חשיבות החברה האזרחית בשמירה על הפלורליזם בארצות הברית. אני מאמין שככל שנהייה מעורבים יותר במרקם החברתי של החברה הישראלית, נצליח לרתום עוד ועוד שותפים. אנשים וקבוצות שיהיו מוכנים להצטרף למרדף הבלתי פוסק שלנו אחרי האמת ואחרי אתוס משותף – אתוס של פלורליזם, של קבלת האחר והשונה, בתוך חברה אחת מאוחדת ומגובשת.

אוניברסיטת חיפה חוגגת השנה 50 שנות מדע ומחקר. אנחנו חוגגים גם את ניצחונה של הרוח הישראלית הטובה והדמוקרטית, על מי שלפרקים מנסים "לכבות את האור" במעוזי החופש של החברה והעם בישראל. זוהי האחריות שלנו, של כולנו, להמשיך ולהבטיח שהדמוקרטיה הישראלית תשגשג ותתעצם. אני מתחייב שאנחנו לא נפסיק לרגע מלעמוד באחריות הזו.