מאת: שלמה בן ברוך |  מגזין בית המשפט

פרופ' אורן גזל־אייל (51), פרופסור מן המניין למשפטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ודיקן הפקולטה משנת 2017, נחשב לאחד מהחוקרים המשפיעים ביותר בפרקטיקה הפלילית בישראל. נפגשנו עמו לשיחה כדי לשמוע על פועלו האקדמי‏־ציבורי, אך תחילה ביקשנו להכיר את הפקולטה למשפטים שהוא עומד בראשה.

מה מייחד את הפקולטה בחיפה משאר הפקולטות?

מבין הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות המחקר, אנחנו הפקולטה הקטנה ביותר מבחינת מספר הסטודנטים. אנחנו שומרים על עצמנו קטנים גם כדי להבטיח שאנחנו קולטים רק את הסטודנטים הכי טובים, וגם כדי להמשיך להעניק יחס אישי ולימוד בקבוצות קטנות לכל הסטודנטים. רק בחיפה כל סטודנט לומד כבר מהסמסטר הראשון עם אחד מחברי הסגל הבכיר בקבוצה של עד 20 סטודנטים אחרים. גם בהמשך, מספר התלמידים בכיתה, אפילו בקורסי החובה הגדולים, לא עולה על 50 או 60. כך אנחנו זוכים להכיר כל סטודנטית וסטודנט בשמם, ולהבטיח שאף אחד לא ייפול בין הכיסאות.

מבחינת הסגל - בנוסף לעיסוקם במחקר מעולה, רבים מחברי הסגל בפקולטה מעורבים ביצירת מדיניות, בחקיקה ובפעילות ציבורית־משפטית ענפה מתוך מחויבות להפוך את החברה שלנו לטובה יותר. זו הסיבה שלדעתי הפרס שנתתם לי מגיע למעשה לפקולטה כולה על מעורבות חברתית.

אם כבר עוסקים במעורבות החברתית - ספר מעט על הפעילות שלך בתחום הזה.

המעורבות שלי החלה כשניסיתי לקדם את החקיקה שתאפשר עריכת הסדרים מותנים עם חשודים. כתבתי בתחילה נייר עמדה ואחר כך מאמר וטיוטה של הצעת חוק, ונפגשתי עם מספר שרי משפטים ויועצים משפטיים לממשלה בניסיון לשכנע אותם לאמץ את ההסדר בחקיקה. בסופו של יום מני מזוז ודניאל פרידמן אימצו את ההצעה, אבל חלפו עוד שש שנים של מאבקים ארוכים בכנסת והרבה מאוד נסיעות לכנסת בניסיון לשכנע ולהשפיע עד שהחוק עבר. בהמשך נשכרתי על ידי משרד המשפטים, יחד עם פרופ' רות קנאי, גם כדי להכין הצעה במסגרת הליכי החקיקה של הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, ולכן הייתי מעורב גם בהליכים האלו בכנסת. במהלך השנים הייתי חבר בכעשר ועדות ציבוריות או צוותים שונים, לעיתים גם כיו"ר הוועדה או סגן היו"ר אבל המקום בו הרגשתי שבו תרמתי יותר מכל היה כחבר ומרכז ועדת דורנר, הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים.

דווקא בוועדה בה היית חבר ומרכז הרגשת שהשפעת יותר מכל?

כן. זה מפתיע אבל העבודה של מרכז ועדה פעמים רבות חשובה יותר מהעבודה של יו"ר הוועדה. המרכז הוא האדם המקצועי שמנסח את המצעים לדיון, את הטיוטות של הדוחות, ובעצם במידה רבה קובע את הטון של הוועדה. העבודה בוועדה הייתה עבודה של כחצי משרה שנמשכה שנים אבל כיום ברור שהדו"ח הזה שינה את השיח. מרגע פרסומו מספר האסירים בישראל החל לרדת משמעותית, וביחד עם תהליכים אחרים, כמו בג"ץ מרחב המחייה, כיום כמעט כולם כבר הפנימו שבין כלי־המאבק בפשיעה, הכליאה – שנתפס עד אז ככלי המרכזי –הוא כלי מאוד מוגבל, יקר ובעייתי.

באילו ועדות ציבוריות נוספות היית מעורב?

אני משמש בתור סגן יו"ר הוועדה למניעת הרשעות שווא, בראשות השופט (בדימ') יורם דנציגר; עמדתי בראשות שתי ועדות בצה"ל – האחת – ביחד עם פרופ' יורם רבין – שהמליצה על שינוי במדיניות האכיפה של עבירות שימוש בסמים, והשנייה על שינוי הטיפול בעבירות של נפקדות משירות – בעיקר במקרים שהעבירה נעשית על רקע מצוקה כלכלית. ההמלצות של שתי הוועדה הללו כבר אומצו והובילו 

"אני לא תמיד מצליח לשכנע, אבל תמיד מרגיש שכמעט כל המעורבים – מוכנים לשמוע. אחד מחברי הכנסת שתמיד מוכן להעמיק ולפעול בנושא זה בני בגין – שהיה גם מי שיזם את הקמת ועדת דורנר – וזה נפלא לראות בעבודה איתו, שבניגוד למה שחושבים בציבור, נעשה המון בכנסת כדי לקדם מדיניות טובה יותר"

בשנים לשינויים משמעותיים מאוד בטיפול בעבירות שמבצעים חיילים. בנוסף אני חבר בוועדה המייעצת לשר המשפטים לסדר דין פלילי וראיות – ועדת ארבל, בוועדה לבחינת חלופות למאסר בראשות המשנה ליועמ"ש עמית מררי והייתי חבר בעוד שורה של ועדות ופורומים מייעצים במשרד המשפטים, במשטרה, בצה"ל ובשב"ס.

בציבור יש לעיתים תפיסה לפיה הממשלה מקימה ועדות בעיקר כדי שלא להחליט, והדוחות לא באמת משנים משהו. זה נכון?

מניסיוני - ממש לא. נתתי כבר כמה דוגמאות קודם לוועדות שמשפיעות, ואני משוכנע שגם ועדת דנציגר, שכבר הוציאה שני דוחות ביניים, תביא לשינוי משמעותי ותצמצם מאוד את החשש מהרשעות שווא. ההצלחה של הוועדות האלו נובעת גם מכך שכל הגורמים הרלבנטיים, כמו המשטרה, הפרקליטות והסניגוריה מעורבים בפעילות הוועדה. אבל הפעילות לא יכולה להסתכם בוועדות - זה נכון. אני מנסה כל הזמן להמשיך ולקדם נושאים שנראים לי חשובים. למשל, אחרי ועדת דורנר, הבנתי שבלי לגייס את הפרקליטות למהלך לשינוי תפיסות העולם יהיה קשה מאוד להשפיע על מדיניות הכליאה, אז הכנתי נייר עמדה, נפגשתי עם היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה בניסיון לקדם את ההצעות שהופיעו בו, והיועץ הורה על הקמת ועדה בראשות המשנה לפרקליט המדינה מומי למברגר לבחינת ההצעות. מומי הוביל באמצעות הוועדה לשינוי דרמטי, אולי יותר מאשר ועדת דורנר המקורית, וגייס את האוצר, משרד הרווחה המשטרה לאימוץ תפיסה שיקומית יותר. לא כל המלצותיי אומצו, אבל הפרקליטות והתביעה המשטרתית חושבים היום אחרת.

ומה אתה עושה היום בנושאים אלו?

מזה כחצי שנה אני מנסה להשפיע על שינוי נוסף במדיניות בנושא לשחרורים מנהליים ממאסר. מכיוון שאין די מקום בבתי הסוהר, הכנסת החליטה על צמצום הכליאה באמצעות שחרורים מנהליים, ולדעתי צריך לנקוט בשיטה שונה מאוד כדי להשיג את המטרה הזו. אז אני מנסה להציע גישה אחרת. גם כאן, מדובר לפעמים בפגישות ושיחות טלפון מידי יום עם אנשים במשרד המשפטים, באוצר, במשרד לביטחון פנים, במשטרה, ופגישות ושיחות עם שרים וחברי כנסת בניסיון להשפיע על החקיקה. אני לא תמיד מצליח לשכנע, אבל תמיד מרגיש שכמעט כל המעורבים – מוכנים לשמוע. אחד מחברי הכנסת שתמיד מוכן להעמיק ולפעול בנושא זה בני בגין – שהיה גם מי שיזם את הקמת ועדת דורנר– וזה נפלא לראות בעבודה איתו, שבניגוד למה שחושבים בציבור, נעשה המון בכנסת כדי לקדם מדיניות טובה יותר.

למרות הכול, הרבה פעמים אני מבטיח לעצמי לא להיגרר לתוך מערבולת כזו של מעורבות, כי הזמן והאנרגיות שצריך להשקיע בכל מהלך כזה עצומים, וזה בא על חשבון הכתיבה שלי ולפעמים אפילו על חשבון הזמן שאני צריך להקדיש לפקולטה כדיקן. אבל לפעמים הרצון לשנות פשוט בוער בי, ואני נסחף לזה. ואחר כך מצטער, או שלא. עוד לא החלטתי.

ברכות על הזכייה בתואר איש השנה באקדמיה המשפטית.

תודה רבה לכם על ההערכה.