כבוד השופט – איתי הרמלין
השופט איתי הרמלין הוא "אלוף הזיכויים" בבית המשפט השלום. מאז מינויו לשופט משנת 2014 הוא זיכה מספר גדול של נאשמים – הרבה מעבר לממוצע של שופט מהתחום הפלילי. סביבתו מעידה עליו שהוא נינוח ועדין – אך נראה שנטייתו לזכות נובעת מאוריינטציה אישיותית ששלובה עם התנהלות מקצועית שקדמה למינוי לכס השיפוט
מאת: שלמה בוצ'צ'ו | מגזין בית במשפט
▪ ▪ ▪
שופטים רבים מתמנים למערכת המשפט מהפרקטיקה – שברובה מתחלקת לשני מגזרים: המגזר הציבורי והמגזר הפרטי (המגזר השלישי הוא האקדמיה). באופן גס, ניתן לומר שהשופטים המתמחים בתחום הפלילי, אלו המתמנים מן המגזר הציבורי הם בעלי אוריינטציה קטיגוריאלית ואלו המתמנים מן המגזר הפרטי הם בעלי אוריינטציה סניגוריאלית. חלוקה זו מתבקשת שכן מן המגזר הציבורי מגיעים דרך קבע מהפרקליטות המשמשת בתור המאשימה בהליך הפלילי בעוד שהסניגורים מגיעים כמעט תמיד מן המגזר הפרטי.
מקרים נדירים ששופטים המגיעים מן המגזר הציבורי הם בעלי אוריינטציה סניגוריאלית. כזה הוא השופט איתי הרמלין. השופט הרמלין, בן העיר קרית אונו, סיים את לימודי התואר הראשון במשפטים באוניברסיטה העברית במסגרת לימודי עתודה אקדמית. בהמשך לכך, במסגרת שירותו הצבאי התמחה בפרקליטות הצבאית ושימש לאחר הסמכתו כעו"ד כתובע צבאי בפרקליטות פיקוד צפון. אלא שמשנת 1998 חווה מהפך מקצועי והחל לשמש כסניגור צבאי פיקודי של פיקוד צפון - מהפך שהתווה את דרכו המקצועית לאורך כעשור ומחצה בו שימש כסניגור ויצג נאשמים מטעם הסניגוריה הציבורית. במקביל הוא ניהל את הקליניקה לזכויות בהליך הפלילי של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. חווית כסניגור, אולי הווייתו כסניגור, כה מושרשת בו – עד שהוא מעיד על עצמו כי לא ראה בעיה לייצג לוחם חיזבאללה שנשבה בעת מלחמת לבנון השנייה: "חשבתי לעצמי שלפעמים אני מייצג במשפט פלילי רוצחים אכזריים, ודווקא הבחור הזה, שהוא אמנם האויב שלי, הוא לוחם פשוט שהגן על ארצו בדיוק כמו שהיה עושה חייל ישראלי בנסיבות דומות. כך מן הצד המוסרי והערכי לא חשתי קושי לקבל על עצמי ייצוגו" (ראו מאמרו "ייצוגו של לוחם חזבאללה מוחמד סרור" שפורסם בכתב העת משפט, חברה ותרבות של אונ' ת"א). יש שיגידו כי זו עמדה סניגוריאלית לגיטימית; יש שיגידו כי הצדקנות מקלקלת את השורה.
אולי הדברים מסבירים גם את העובדה שהליכותיו השיפוטיות מעידות בבירור על נינוחות ושקט נפשי. אולי אפילו נינוחות יתר. ניהול הדיון נעשה על מי מנוחות וניכר כי הוא אינו מתרגש מטענות המאשימה. מקשיב לצדדים בקשב רב ואינו מעניק יתרון אוטומטי למאשימה. בכל מקרה, לא בכדי רשומים על השופט הרמלין זיכויים רבים – נראה להכתירו [באופן לא־רשמי] בתור "אלוף הזיכויים" בבית המשפט השלום בתל־אביב.
